בקשות העומק - למצוא את מה שאיבדנו
כהילדים שלנו משגעים אותנו בשלל דרכים, הם למעשה מנסים לאותת לנו על משהו שהם צריכים ולא נענה. כמה חבל שהם לא יכולים להגיד לנו בצורה פשוטה וברורה - "אמא, האם זה בטוח בשבילי לחיות בלב פתוח?" או "אבא, האם יש מקום לכל הכעס והבילבול שאני חווה?" התשובה בתחילת הדרך ברורה להם, אבל הם קולטים שכל מיני אמונות ופחדים שאספנו במשך השנים ממש לא משתלבים עם זה ומתחילים לשאול ולדרוש בכל מיני צורות (שלוחצות לנו בדיוק על הכפתורים הנכונים).
"בקשות העומק" ששי אור ניסח, עוזרות לנו להבין מה הילדים מבקשים. אלו בקשות אוניברסליות שחיוניות לכל אדם. הרבה מאיתנו כבר ויתרו עליהם. לא מאמינים שמגיעה להם כל החבילה הזאת. כבר למדנו להתפשר ואז כשהם שומעים על בקשות העומק זה נשמע להם "מוגזם". אנחנו כל כך רגילים להסתפק במועט שהשפע הזה תמיד נתפש כדורסני. כאילו הוא על חשבון מישהו אחר.
פעם בני האדם היו חיים בקבוצות של לקטים ציידים - חברות ללא היררכיה, עם רמת שיתוף גבוהה, עם חופש פרטי ויחס בריא למין. אני לא רוצה לעשות אידיאליזציה לחברות האלה. לא מדובר אולי על משהו מושלם, אבל ממחקרים שנעשו בשנים האחרונות בקרב חברות לקטים ציידים שעוד קיימות ניתן לראות תמונה של אנשים חופשיים, של שפע של מזון, מעט שעות עבודה.
כשחברות לקטים ציידים עוברות תקופה של מעבר לחברה חקלאית הדברים משתנים ויחד עם המעבר למגורי קבע, הרכוש והפרטיות משתנים גם היחסים החברתיים. מופיעים שליטים ומעמדות.
כדי שאדם יסכים שמישהו אחר ישלוט עליו, או כדי שיסכים לחיות בעוני כשלידו ארמון צומח, היה צריך כל מיני אמצעים של דיכוי. אותו הדבר צריך לקרות כדי שנשים יסכימו לחיות ביחסים לא שוויוניים, ואף גרוע מכך.
יש המון דרכים לדכא אדם. הפשוטה ביותר היא אלימות. אותה גם ניתן לזהות. אבל יש עוד המון דרכים נסתרות שנמצאות בכל פינה בתרבות. כמו נימוסים, חוקים דתיים, תיאוריות, מדע, רפואה, אקדמיה, בית ספר. כל דבר שאומר לנו איך להתנהג, במה להאמין, איך לחשוב.
וכך למדנו לצמצם את הרצון שלנו. לא להגזים... ואם מישהו פתאום בא ואומר לנו - "בואו לחיות חיים של חופש והנאה, של גאווה במי שאתם" זה נשמע ממש לא לעניין. זה נשמע ממש פנטזיונרי לא אחראי ולא קשור למציאות...
זה בעצם הפך למין מותרות - לשוליים של החיים. מה שקורה אחרי שסיימנו את כל המחוייבויות שלנו. או מה שקורה בהפסקות מהחיים האמיתיים - בחופשה, במשבר.
כל תינוק שבא לעולם עובר את הדיכוי הזה. הוא בא פתוח לגמרי - בטוח שיקבל את מה שמגיע לו - שהחופש הוא בסיסי, שהשמחה שלו היא המצפן שיוביל אותו בחיים. ולכן נדרש הרבה מאוד מאמץ "לחנך" אותו לנרמל אותו, לגרום לו לוותר על מה שהוא כל כך צריך.
כל אחד מאיתנו עבר את התהליך הזה. כל אחד מאיתנו היה תינוק שידע שכל אחת משבע הבקשות האלה היא המזון הבסיסי שלו - הצורך שלו בשביל לחיות את החיים ולא רק לשרוד אותם או להסתדר בהם.
כשקראת את הבקשות הרגשת איזה דיגדוג כזה של "כן! ככה אני רוצה לחיות."? או רק חשש או ביקורת? יש בך רצון ללמוד איך זה אפשרי כאן בתוך המציאות?
מבחינתי להגיד כן לבקשות העומק, זה לחזור לטבע שלנו כבני אדם, לחזור למקור שלנו - למה שהיינו כשרק נולדנו - להרגשה שאנחנו ראויים לכל הטוב הזה.
אם זה מדבר אליך, והיית רוצה ללמוד עוד - יש מפגשים אחד על אחת, יש קבוצות למידה. מזמינה אותך באהבה ללמוד איתי שזה ממש אפשרי.
