חיבור

היינו בסוף-שבוע בכנרת שהתחיל בשעה וחצי עם עצמי - קוראת, מהרהרת, מתבוננת. חשתי קירבה גדולה לטבע ולעצמי ושקט גדול!

אז החלטתי לכתוב על חיבור, שזה נושא שמעסיק אותי מאוד בשנים האחרונות. אני צועדת על השביל בין ניתוק לחיבור ומתרגשת מהשינוי.

אני זוכרת שלא ידעתי איך להשיב על השאלה "איך את מרגישה". הרבה פעמים התשובה היתה "אני עייפה" (ממתי עייפות זה שם של רגש?!) וגם לא ידעתי להשיב על השאלה "מה את רוצה לעשות?" ("מה שאת רוצה..."). היום אני מבינה באיזה נתק הייתי מעצמי, שפשוט לא ידעתי להקשיב לעצמי...

הנתק, כמובן, לא היה רק מעצמי, הוא היה מלחוות, מלהיות חלק, מאנשים. היה משהו מאוד קר ושכלתני ולא מספיק אוהב.

אני חושבת שזה אחד הדברים שהכי העציבו אותי בהורות שלי - שהרגשתי שאני לא מספיק מחוברת - שיש נתק. פער. היו גם הרבה רגעי חסד של חיבור, אבל שיגרה של "חציצה". מבחינתי זאת מטרה מרכזית היום בהורות שלי - להתחבר. להיות ברגע, לגעת במהות, לנשום את המפגש!

כטבעם של תהליכים, קשה לומר מה הייתה נקודת ההתחלה, אבל אין ספק שהיציאה שלי מהעיר והמעבר לגליל לפני 4 שנים פתחו פתח משמעותי. משהו בנוף האופף אותי, בתחושת הרגליים היחפות, בלקטוף פרי בשל מהעץ, משהו בלגדל צמחים בגינה שלי ולהתבונן יום יום בפלא הצמיחה והשינוי הוריד מחיצות בנפשי.

היום, כשיש לי כאב, אני לא בורחת ממנו, לא ממסכת אותו. אני מקשיבה לו (לי) חוקרת אותו. היום אני הרבה יותר מדוייקת לגבי מה נכון לי, מה טוב לי ומה אני צריכה. וכל יום לומדת משהו חדש.

ואני מודה על כל רגע של חיבור ועל כל מורה שלימד/ה אותי עוד פסיעה מחברת.

החיבור הזה מוקדש בהודיה ל:

יעל ארבל

איילה כרמי

ואלון הירשברג