מנהיגות הורית
לאחרונה אני מעמיקה בנושא המנהיגות ההורית. גם בתהליך שלי בבית וגם בסדנאות שאני מעבירה. אז אני רוצה לכתוב לכם מהתובנות שלי.
נתחיל מהמצב המצוי - ברוב המשפחות יש הרבה מאוד מאבקים סביב כל מיני דברים יומיומיים כמו מקלחת, צחצוח שיניים, זמן מחשב, ממתקים, שעת חזרה הביתה, שעת שינה וכו'. מאבקים מתישים ומעיקים שחוזרים על עצמם.
וההורים מתוסכלים, כועסים, חשים חוסר אונים.
לדור שלנו יש קושי עם גבולות. רובנו גדלנו עם הרבה גבולות שמאוד תיסכלו אותנו והכאיבו לנו. הסמכות שאנחנו מכירים היא פוגענית ומבוססת על בושה ואשמה. ואת זה אף אחד לא רוצה להכניס לבית שלו. אנחנו רוצים יחסים הרמונים ופשוטים עם הילדים, בלי מקל וגזר, בלי איומים ועונשים, בלי לכעוס ולריב, אבל זה לא ממש מצליח.
ואז אנחנו נופלים לאיומים, לעונשים, לכעס מתפרץ ומתבאסים מעצמנו. או לחלופין מוותרים על מה שחשוב לנו ושמים את עצמנו בצד.
אז בואו נדבר רגע על מנהיגות:
תחשבו על מנהיג שאתם מכירים, אחד שאתם תופשים ממנו. לא משנה מה הוא מנהיג, אם זה משפחה, או עסק, או מדינה. ותחשבו מה מאפיין אותו או אותה. מה גורם לאנשים ללכת אחריהם. זה יתחיל לתת לנו מושג על מה אנחנו מדברים.
אז הדבר הראשון במעלה זה היחס שלי כמנהיגה לעצמי. אם אני לא בטוחה בעצמי, בייחודיות שלי ובכוחי אנסה להשיג את זה מבחוץ. אהיה עסוקה מאוד ברייטינג שיש לי ולא אוכל להנהיג שום דבר.
הדבר השני זה היכולת שלי לדעת. לדעת מה חשוב לי, מה אני רוצה. להרגיש מקור לתשובות ולא מקור לבלבול. להיות קשובה לעצמי. מה מתאים לי? מה ממש לא?
ועכשיו, אם אני כבר יודעת, אז איך אני מוציאה את זה החוצה - בהירות - אם למשל אני רוצה להגיד, אני לא שואלת. למשל הטון שבו דברים נאמרים, למשל הסברים ברורים.
ועכשיו המנהיגה שאני מסתכלת על הילדים שלה ורואה אותם - את מי שהם באמת, את הצרכים והיכולות שלהם. מסתכלת באהבה. לא מונעת מפחד - לפעמים הפחד מגיע, אפשר לשמוע אותו, להכיל אותו, אבל לא לתת לו להניע אותי. כי כשאני אוהבת אני מסתכלת בעיניים, וכשאני פוחדת אני מסתכלת אחורה ובכלל לא רואה אף אחד שקיים כרגע באמת. פה נכנס הקשב לילדים, אבל לא לפני ולא במקום להקשיב לעצמי.
והדבר האחרון - הדובדבן שבקצפת - החזון: למה אני מזמינה את ילדי? ללתקתק ענינים בזמן? לזה שלא יפריעו לי? שיעשו שיעורים ולא יריבו? מה הדבר המרגש שאני מזמינה אותם להיות חלק ממנו? חיים של יצירה? של שפע? של רגישות? של הקשבה לעצמנו? כשאני מוצאת דברים כאלה - שמרגשים אותי, אני מתחילה להנהיג לא רק סביב הקונפליקטים, אלא סביב חזון. וזה הרבה יותר כייף.
יכול להיות שאתם ממש לא מרגישים מנהיגים כרגע, שלא ברור לך בכלל איך לא להיות מונע מפחד, או איך לדעת מה נכון לך ומה לא. בסדר, לא בונים מנהיגות ביום אחד. אבל אפשר להתחיל למשמש את האפשרות הזאת. לבדוק איפה הדברים שקשה איתם ולמה. להקשיב לקולות שבנו שמחברים מנהיגות למניפולציה, כוח והרס.
אשמח אם תכתבו לי פה למטה מה אתם לוקחים מהמאמר הזה ועם מה קשה לכם.