לבחור בקירבה

 אני לומדת מחדש קירבה מהי ומהי לא.

אתמול גיליתי שהדבר שהכי קשה לי איתו זה אטימות. זה הגיע משלושה מקומות שונים אז עצרתי להתבונן על זה. וגיליתי את האטימות שלי. את המקומות האלה שאני יכולה להיות לידך אבל הכי לא איתך. זה בעיקר קורה עם מי שהכי קרוב לי. למשל הבן שלי. שאני קולטת שהדבר שהוא הכי רוצה עכשיו זה להיות איתי, אבל אני הכי רוצה שיעזוב אותי בשקט...

שמעתי אותו מתנהג לחבר שלו באותה צורה שהתנהגתי קודם לכן אליו. איזה מראה מבאסת...

טוב, זה ברור, כולנו לפעמים רוצים שיעזבו אותנו בשקט. והילד שלי קולט את זה ובחוכמתו הרבה מנסה לפרוץ את חומת הריחוק הזאת. מנסה להחזיר אותי לכאן ואליו. אז הפעם זה נגע אצלי במשהו עמוק ובבחירה חדשה שאני עושה.

 

מה זה קירבה? כל כך קשה להסביר, כי זו בעצם חוויה. אבל אני אנסה. להסתכל בעיניים - לראות אותך. מן בחירה עמוקה וראשונית בך - לא בתועלת שאתה מביא לי, לא בפחד, לפני שאני יודעת איך זה יסתדר או מה יהיה.

זה לא אומר להתעלם מהפחדים, מהסרטים, מהכעסים. להפך - גם להם יש מקום בקירבה. בלי שאביא את עצמי במלואי לא תהיה קירבה בין שני אנשים, אלא בין שתי מסכות. כי בלי שאהיה קרובה לעצמי לא תהיה שום קירבה. זה לא אפשרי... זה מנוגד. למעשה בלי מנה טובה של אהבה עצמית די קשה להיות בקירבה. כי אז אני זקוקה לאישור שלך, אני זקוקה לאהבה שלך כדי להרגיש אהובה.

אנחנו הולכים כל החיים ומקבצים אהבה והערכה מאנשים כי זה חסר לנו. אם הילד שלי מתנהג אלי לא יפה, מה זה אומר עלי? ואם אהובי כועס עלי - מה זה אומר עלי? ואם מישהו חושב שהאוכל שהכנתי לא טעים, מה זה אומר עלי?

האמת היא שזה לא אומר עלי כלום. אני מבשלת ממש טעים, אבל לא כולם אוהבים את זה. אני אמא ממש טובה, אבל עובר על הבן שלי משהו. וכשמישהו כועס זה כי קשה לו.

כל המילים האלה לא שוות הרבה כשמרגישים אחרת. אני יודעת את זה.

 

אבל למה כל כך הרבה אנשים לא אוהבים את עצמם? למה אנחנו תמיד יודעים להגיד במה אנחנו לא בסדר ובמה צריכים להשתפר, ומה ממש לא הולך לנו, ומה לא יפה בנו?

וכשאני שואלת מטופלים מה יפה בך? מה מיוחד ונדיר בך? הם נהיים אדומים, מתביישים, לא יודעים מה להגיד, מרגישים שהם עושים משהו ממש לא בסדר אם הם מתחילים לאהוב את עצמם, ועוד בקול רם.

התחושה שזה אפילו מסוכן, כי תכף הם יחטפו את הבומבה ויזכרו כמה שהם גרועים, ומתי הם בכלל לא מעולים. ויש כאלה שבכלל לא יודעים לענות על השאלה הזאת כי הם בטוחים שהם פשוט לא. לא מיוחדים ולא נדירים.

 

אני מכירה את התחושה הזאת היטב. את התחושה של להיות פגומה. משהו לא בסדר אצלי... ואז את ההבנה שאף אחד לא "בסדר"... ושלכל אחד יש את הסודות האפלים שלו. אבל זה לא עוזר. עדיין לרצות להיות משהו אחר ממה שאני - יותר גבוהה, יותר יפה, מטפלת יותר טובה, אמא יותר טובה, פחות כועסת, פחות עצובה וכו' וכו' רשימת התיקונים שצריך לעשות...

בתהליך שעברתי בשלוש השנים האחרונות דברים השתנו. אין לי רשימת תיקונים יותר. זה לא שאני מושלמת. אבל אני אוהבת אותי. בדיוק כמו שאני - כן, גם את חוסר האונים שלי כשצועקת על בני, כן, גם את העצובה שאני. וגם כמובן את כל הדברים הנפלאים שהם אני. ועכשיו יש לי שקט לבחור בקירבה.

לאהוב את בני בדיוק כמו שהוא עכשיו, לראות אותו מבעד למסך הצרכים והרצונות שלי. להתרגש ממנו כשהוא מספר לי על משהו שמשעמם אותי עד מוות כמו מה בדיוק קרה בפרק של גורי ההצלה. לא לעשות כאילו אני מתעניינת, אלא לראות את הזיק בעיניים שלו, להכיר מה מרגש אותו.

לראות אותך מעבר לסיפורים שאתה רגיל לספר על עצמך, מעבר לסיפורים שכולם מספרים עליך - כמו הילד הזה אלים, הילדה הזאת ביישנית, הוא  רגיש, היא עקשנית. כי בקירבה יש רק את הרגע הזה ואת שתי העיניים האלה והנשמה האינסופית שאתה עם התבונה שלה והרגישות שלה.

תזכרו באדם הזה שראה אתכם מעבר לסיפור או לתיוג שלכם, זה בדרך כלל חוויה מאוד חזקה.

 

כמובן שאני לא תמיד יכולה להיות בקירבה. ולפעמים חוסר הסבלנות משתלט, או שהמחשבות עפות רחוק מפה. אבל גם אז, יש לפעמים אפשרות להגיד את זה ממקום של קירבה - להסתכל בעיניים, לדבר מקרוב, ולהגיד מה עובר עלי במקום במה אתה לא בסדר.

ולפעמים גם זה לא אפשרי לי. וזה בסדר. יש אפשרות לבחור בקירבה כל פעם מחדש. ואם לא עכשיו אז אחר כך. וככל שמאמנים את השריר הזה הוא נהיה יותר מובן מאליו.

 

 

 

Please reload

Please reload

רוצים להכיר אותי עוד?

מוזמנים לבקר

  • White Facebook Icon
old-typical-phone (1)-01.png