חלונות לנפש

"אי שם עמוק בתוך תוכנו
טמונים קולות וזכרונות
מראות רבים שכבר שכחנו
ספרי פלאים ומנגינות.

כל זכרונות ימים ימימה
החלומות הראשונים
וכל מילה של אבא אמא
שנאמרה לפני שנים. "

 

אהוד מנור

 

שיר מקסים וגם מאוד אופטימי. מדבר על כל היופי של ילדותנו שטמונה בנו. יש בו המון אמת, אבל אני לרגע רוצה להדגיש את הצד השני שלו - את כל הכאב של ילדותנו, שגם הוא טמון בנו, ולפעמים נשכח, אבל עוד מנהל אותנו...

 

הרבה דברים שקשים לנו היום נובעים משם. ונורא קשה לנו לראות את זה, או להבין. וגם כשכבר מבינים, יש מן חוסר אונים של דבר שאי אפשר לשנותו.

 

אנשים מבוגרים ששוב ושוב נופלים באותם הבורות - האחד לא יודע להחזיק מערכות יחסים, השני אף פעם לא קיבל את השכר שבאמת מגיע לו, השלישי במאבקי כוח כואבים עם הילדים שלו. מה משותף לכולם? אין פה שום תחושה של בחירה. הם לא מנהלים את חייהם, הם מנוהלים על ידי משהו שהם לא רואים ולא יודעים איך לשנות.

מכירים את התחושה הזאת?

אני מכירה. זה מאוד מאוד כואב.

לכל אחד יש את הדברים האלה. זאת שאף פעם לא מרגישה טוב עם המראה שלה לא משנה מה עשתה, זאת שנקלעת שוב ושוב למערכות יחסים פוגעניות, זאת שסובלת מכאבי ראש בלתי נסבלים.

 

אולי חלק שואלים את עצמם איך זה קשור, זאת אומרת, כולנו יודעים שהילדות משפיעה עלינו, אבל איך זה קשור לדברים שהם מחוצה לי כמו יחס של אנשים כלפי, או כאבי הגוף?

ממה שאני רואה הנפש מקרינה את עצמה החוצה. זה לא איזה דבר מיסטי, אפשר להסביר את זה. למשל אם אני מחזיקה באמונה שהעולם הוא מקום מסוכן, אני אומרת לילד שלי תזהר לא לטפס, תיזהר מהכלב, תתלבש שלא תתפוס שפעת וכו' ואני מכניסה אצלו איזה תחושה שהעולם הוא מקום מסוכן, ושאי אפשר לסמוך על מה שהוא מרגיש. הילד הזה מאבד את התחושה הטבעית של מתי להזהר ומתי לא והרבה יותר חשוף להפצע. הקטע הוא שאפילו אם אני לא מזהירה אותו, אלא רק מפחדת בלב, זה יקרה. כי הילדים שלנו חשים אותנו חזק מאוד. אפשר להרגיש כשמישהו מפחד, ובמיוחד אם זה מישהו יקר לך שאתה מאוד רוצה ללמוד ממנו את דרכך בעולם.

או למשל אם אני מרגישה שאני לא מספיק טובה כמו שאני, שתמיד אני צריכה ללמוד ולהשתפר, שאני ממוצעת כזאת, לא כמו אנשים מצליחים באמת, אז זה מה שאני אשדר לעולם כשאכתוב את הפרסומים לעסק שלי או כשאלך לראיון עבודה - הבחירה של המילים, תנועות הגוף. וכך מציאות חיי תהלום את האמונה שאיתה אני מסתובבת.

הגוף מבטא באותו האופן את האמיתות האלה של חיינו. למשל אם אני ממש צריכה מנוחה אבל אני לא מאמינה שמגיע לי. אני אחת כזאת שעובדת בכל מצב - חרוצה, או בתחושה חזקה של הישרדות - חייבת לעבוד כי אחרת לא יהיה כסף, אז לפעמים הגוף יסדר לי קריסה לתוך מחלה כדי שאוכל לנוח.

 

כל דבר כזה שאנחנו תקועים איתו ומפריע לנו בחיים, הוא חלון לנפש שלנו. דרכו אפשר למצוא את הילדה הזאת שפעם הייתי, והיא עוד חיה בי. גם אם אני לא זוכרת כלום מהילדות, יש לי פה גישה לקופסא השחורה. יש לי פה רמזים מהם אפשר להתחיל מסע.

וחלק מכם בטח כבר יודעים את כל זה, וניסו כל מיני דברים, ואפילו יודעים בדיוק מה בילדות שלכם עשה את מי שאתם היום. אבל לא יודעים מה לעשות עם זה. איך לשנות?

אני מכירה את זה מאוד טוב מעצמי. את החיפוש והייאוש... את הפחד להתאכזב שוב וליפול שוב. את התחושה הזאת שמשהו מקולקל בי ושאין לי שום מפתח לתקן אותו. את כל המטפלים שהלכתי אליהם. אבל למזלי לא התייאשתי. תמיד היה בי איזה קול שלא רצה לקבל את זה שזה מה שיש בשבילי בחיים האלה.

ואם אני מסתכלת אחורה אני יודעת בוודאות ששינוי אפשרי, כי עשיתי את זה בכל כך הרבה תחומים בחיי. ואם אני מסתכלת על מטופלים ועל חברים שעשו דרך דומה לשלי המסקנה שלי מתחזקת.

 

אנחנו רגילים להסתכל על הדברים האלו שמעכבים אותנו או כואבים לנו כעונש, כקילקול, כמשהו שצריך לתקן, או לסחוב איתנו. אני רוצה להציע כאן נקודת הסתכלות שונה, שיש בה המון כבוד לעצמנו - זאת היתה הדרך שלנו לשרוד את החורבן שחווינו בעבר ולא לתת לו לחזור באותן העוצמות. זאת מלאכת מחשבת של נפש חפצת חיים. ועכשיו זה אפשרות לריפוי חוצה זמן - לרפא עכשיו כאב שניטע בי מזמן ובזה לשנות גם את העתיד שלי.

 מוזמנים לבוא אלי לפתוח את החלונות האלה יחד בכבוד והאהבה הראויים להם ולתת ריפוי אמיתי ועמוק.

 

 

Please reload

Please reload

רוצים להכיר אותי עוד?

מוזמנים לבקר

  • White Facebook Icon
old-typical-phone (1)-01.png