כעס טוב

 

כעס - איזה פחד...

אנחנו שונאים לכעוס. זה לא נעים וזה פוגע באחרים.

אנחנו מרגישים אשמה כי כעסנו על ילדינו, או על יקירנו.

אנחנו שונאים את זה שכועסים עלינו.

 

מה יש לרגש הזה שהוא כל כך מוקצה?

האם הרגשתם פעם לגיטימציה לכעוס?

האם הרגשתם פעם טוב אחרי שפרקתם כעס?

אנחנו מכירים את כל ההרסנות שמביא הכעס. אבל פה אני רוצה לכתוב על הטוב שבכעס. כי יותר הרסני מהכעס זה חוסר הלגיטימציה שאנחנו נותנים לו.

למה בכלל יש כעס? למה הוא טוב? כעס שומר עלי. למשל -

נניח שילד אחד מציק באופן קבוע לבן שלי, והבן שלי מרגיש בעקבות זה פחד וחוסר אונים, אז הוא יבוא להגיד לגנן שלו שיעזור לו. וכשהגנן לא יהיה בסביבה הילד יציק לו שוב ושוב הוא ירגיש פגיע וחסר כוח. לעומת זאת, כעס מחזיר לנו את הכוח והעוצמה בדיוק בסיטואציות האלה שבהם אנחנו הכי פגיעים. ואז אנחנו יכולים לעמוד על שלנו - לצעוק, לדחוף - להגיד לא!

זה בעצם מנגנון הישרדותי שעוזר לנו לחוש כוח ולהגן על עצמנו בסיטואציות שאנחנו בסכנה.

עוד דוגמא - תנועות מחאה חברתיות רבות קמו על בסיס אפליה ארוכת שנים - למשל "הפנטרים השחורים" הישראלים כתבו בכרוז הראשון שלהם - " די מזה שאין עבודה. די מלישון עשרה בחדר. די מלהביט על השכונים שנבנים בשביל עולים...". נמאס להם, והם כעסו, הם יצאו להפגנות. הפסיקו לבקש בצורה נחמדה. וזה השפיע. הוקמה ועדה ציבורית בנושא והופנו תקציבים גדולים לטיפול בנושא. וגם, מותר לציין, התחושה של מאבק על הזכויות שלהם במקום בכייה חרישית, נתן להם תחושה של כוח ועוצמה, שזה כבר משנה את היכולת של אדם לעזור לעצמו.

אז זה נכון שהם זרקו בקבוקי מולוטוב, ולאף אחד לא היה נעים להתקל בכעס הזה. אבל ככה זה כעס שמדכאים אותו הרבה זמן - הוא יוצא בעוצמה גדולה ופוגע יותר.

SMLXL

תסתכלו על חתול שכועס - הוא עושה את הקול הזה שלו, שולף ציפורניים, מסמר את שערותיו ואחרי כמה רגעים הוא כולו רגוע ונינוח. חלפה הסכנה - אפשר להתלקק. ואילו אנחנו ממשיכים לכעוס ימים שלמים.

זה ההבדל בין כעס לגיטימי - עוד רגש, כמו כל רגש אחר, לבין רגש מודחק ואסור.

 

למה כעסת? כי נעלבתי מאיך שהוא דיבר אלי, כי הוא הכאיב לי, כי הייתי חסרת אונים כשביקשתי בפעם ה-27 לצחצח שיניים, כי הוא דיבר אלי בבוטות, כי הוא ניסה ליצור אצלי רגשות אשם, כי נמאס לי כבר, כי היא בגדה באמון שלי. זאת האמת.

כשאנחנו מנסים להיות צודקים, להקים ועדת חקירה ולמצוא בה אשמים, אנחנו מלבים את הכעס ונמנעים מלפגוש את האמת - הייתי חלשה באותו הרגע. הוא לחץ לי על איזה כפתור...

ולמה האמת הזאת חשובה בכלל? כי היא מוציאה את האויר מהבלון הנפוח הזה של אשמה. פתאום העובדה היא מאוד פשוטה - אני נפגעתי, לכן כעסתי. זה עזר לי מאוד וזה ממש מגניב.

 

אם מדובר על מישהו שלא אכפת לי ממנו, בזה נגמר העניין. אבל אם כעסתי על הבן שלי למשל וזה ממש פגע בו, או אם אני כועסת עליו הרבה ופוגעת בו באופן שיטתי, אז פה יש מקום להתחיל לבדוק למה אני חשה כל כך חסרת אונים כשאני המבוגרת והוא הילד. על איזה כפתורים זה לוחץ לי? ואיך אפשר לטפל בהם בדרך אחרת? אבל כל זה רק אחרי שכעסתי עם לגיטימציה!

 

Please reload

Please reload

רוצים להכיר אותי עוד?

מוזמנים לבקר

  • White Facebook Icon
old-typical-phone (1)-01.png